ביום שכזה, יום הזיכרון לאיש וללילה ההוא בו קרה דבר נורא, הדבר שישנה את פני האומה שלנו לנצח. היום הזה שכולנו לא היינו רוצים לזכור באמת.
איפה הייתי ומה עשיתי? ישנתי ספונה ובטוחה במיטתי. התעוררתי, סתם, בלי שום סיבה מיוחדת, פוף נעלמה לה השינה. הדלקתי את הטלויזיה בדיוק כשאיתן הבר הודיע כי "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, צער רב ויגון עמוק על מותו של יצחק רבין שנרצח בידי מתנקש". זהו נפל דבר. המומה הלכתי לקרוס לתוך השינה. כשהתעוררתי הכל הרגיש שחור וכבד, ידעתי שכלום לא יהיה אותו דבר. אני זו שסיפרה לסבי את הדבר ואני זוכרת איך הוא נשך את שפתיו בכאב. משם הלכתי לעוד יום בשירותי הצבאי, חפויית ראש ומתביישת, משתדלת שלא לפגוש את עיניהם של השוטרים הפלשתינאים איתם עבדתי במקביל.
ביום זכרון שכזה אני מתלבשת בהתאם כמתבקש במסגרת העבודה שלי. חולצה לבנה. אז לבשתי. את ההיא מזארה שהוקדש לה פוסט מתפייט. לבשתי ולא התהדרתי בה או בהנאה של ללבוש אותה.
 |
| חולצה - זארה, ג'ינס - זארה, מגפונים - אסוס |
אחרי יום זיכרון שכזה התחושה עדיין כבדה ומכבידה, היא מתערבבת בטבעיות רבה בהלך רוח אישי שהוא לא בהכרח קשה או מכביד, זה ההלך הזה שתמיד מצטרף אליי לימים בואכה יום הולדתי. למדתי לשמוח בהלך הרוח הזה, הוא טוב לי הוא מדייק אותי והוא מדייק לי את הבחירות שאני עושה לעצמי. בחירות חדשות ישנות ובחירות חדשות חדשות. שחור ולבן שמשלימים אחד את השני.
 |
| שמלה - סטודיו פאשה, ג'קט - קסטרו (יד שניה), נעליים - ספרינג |
זכור לי משפט אחד שלמדתי בשיעור היסטוריה אי שם בתיכון, קצת לפני היום ההוא שהפך ליום זיכרון שכזה. המשפט המזוהה עם 'תנועת ההשכלה' ונטבע מחדש ע"י משה מנדלסון והוא זורם איתי בתודעה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" מבחינתי המשפט הזה לא מתייחס רק לאדם באשר ליהדותו. אני מבקשת לי את הצניעות שמבקש הביטוי הזה. מבקשת להיות כאחד האדם.
